החלטה בתיק בש"פ 1117/05

           בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ב' ארבל) מיום 23.1.05, אשר הורה לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

           נגד העורר, יליד 1987, הוגש ביום 30.12.04 כתב אישום, אשר בו יוחסו לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, בריחה ממשמורת חוקית והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. בכתב האישום נטען כי ביום 5.11.04 דרש העורר מאדם בשם סובחי ראיק (להלן: המתלונן) כי יתנצל בפני אמו של העורר על כך שפגע בכבודה כאשר השליך על מכוניתה קופסת סיגריות. המתלונן נענה לדרישת העורר, הגיע אל ביתו והתנצל בפני אימו. על פי הנטען, כשעשה המתלונן דרכו במורד מדרגות הבית, תקף אותו העורר ודקר אותו באמצעות סכין שלוש דקירות, בבטנו ובכל אחת מרגליו. כן נטען כי המתלונן נמלט מן העורר, אך זה דלק אחריו עד שנכנס לרכבו. עוד נטען בכתב האישום כי העורר תקף גם את חברו של המתלונן, אשר המתין לו בסמוך לרכב, ודקר גם אותו באמצעות סכין שתי דקירות ברגלו השמאלית. כתוצאה מהתקיפה, כך נטען, נגרמו למתלונן פצעי דקירה בבטן וברגליים והוא אושפז למשך שלושה ימים. לחברו של המתלונן נגרמו, על פי הנטען, פצעי דקירה בירך שמאל והוא אושפז למשך ארבעה ימים. עוד נטען כי העורר נמלט מזירת האירוע וכשאותר מאוחר יותר על ידי המשטרה נמלט מן השוטרים כדי למנוע את מעצרו. לאחר כחודש ימים נעצר העורר באילת בגין ביצוע שוד מזויין.

           עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בבית המשפט המחוזי הודיע בא-כוח העורר כי הוא אינו חולק על העובדות הנטענות בכתב האישום, אך טען כי בעובדות אלו אין כדי להביא להרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, אלא בעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, אשר חומרתה פחותה יותר. כן טען בא-כוח העורר כי מתסקיר שירות המבחן עולה כי לעורר לא ניתנה מעולם הזדמנות לעבור טיפול גמילה מסמים ולפיכך יש לשחררו לחלופת מעצר במרכז הגמילה מסמים "מלכישוע".

           בהחלטתו ציין בית המשפט קמא כי לא מצא לדון בראיות לכאורה נגד העורר, נוכח הודאת העורר בעובדות כתב האישום. כן ציין בית המשפט כי מעשיו של העורר מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית וקבע כי העורר לא הצליח לסתור חזקה זו. בית המשפט קבע עוד כי מן העורר נשקפת מסוכנות חריגה נוכח נסיבות ביצוען של העבירות נשוא כתב האישום וכן נוכח עברו הפלילי העשיר. בית המשפט ציין, בין היתר, כי את העבירות נשוא כתב האישום לא נרתע העורר מלבצע סמוך לאחר שסיים לרצות עונש מאסר בפועל, ושעה שהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי. באשר לשחרור העורר לחלופת מעצר, קבע בית המשפט כי אין לתת בעורר אמון באמצעות השמתו במוסד לגמילה מסמים, אשר אינו מסגרת אטומה הרמטית שיהיה בה כדי למנוע ממנו לשוב ולבצע עבירות. זאת בין היתר, בהתחשב בכך שהעורר ביצע שורה של עבירות גם בין כתלי המעון לנוער בו שהה במהלך השנה החולפת וכן בהתחשב בכך שהפר בעבר תנאי חלופת מעצר. נוכח כל האמור לעיל, הורה בית המשפט קמא לעצור את העורר עד לתום ההליכים.

           על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש הערר שבפניי, בו חוזר בא-כוח העורר על הטענה שהעלה בפני בית המשפט המחוזי, לפיה יש ליתן לעורר הזדמנות לעבור טיפול לגמילה מסמים ומדגיש כי גישת בית המשפט כלפי נאשמים קטינים הינה שיקומית. מנגד, טוענת באת-כוח המדינה כי יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים נוכח מסוכנותו, הנלמדת מאופיים של המעשים החמורים שביצע, מנסיבות ביצועם ומעברו הפלילי המכביד.

           לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון בפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות. כאמור, במקרה דנן אין חולק כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר בכתב האישום. כמו כן, אין חולק כי קיימת עילת מעצר נוכח מסוכנותו הרבה של העורר. מסוכנות זו נלמדת מעובדות כתב האישום, מהן עולה לכאורה כי העורר דקר בנשק קר את המתלונן וחברו, באכזריות רבה. כן נלמדת מסוכנותו של העורר מעברו הפלילי המכביד של העורר, אשר למרות גילו הצעיר הורשע בשורה ארוכה של עבירות חמורות, ובהן עבירות אלימות ועבירות רכוש, ואף עומד כיום לדין בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשל אישומו בביצוען של עבירות חמורות נוספות.

           באשר לשחרור העורר לחלופת מעצר במרכז לגמילה מסמים, הרי שבית משפט זה עמד פעמים רבות על כך שככלל ההחלטה בדבר טיפול גמילה אינה עניין לשלב המעצר ובהעדר טיפול גמילה לפני המעצר, מן הראוי להשאיר את ההכרעה בעניין זה לשלב העונש (ראו למשל: בש"פ ‎5840/97 זקן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5840/01 שריקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 1728/03 זלצמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 11981/04 שפק נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 756/05 סבג נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אמנם יתכנו מקרים חריגים בהם יאפשר בית המשפט לנאשם להתחיל בטיפול גמילה עוד בהיותו במעצר, אולם מקרים אלה הם נדירים ומיוחדים. עניינו של העורר, אשר הפר בעבר חלופות מעצר וביצע שורה ארוכה של עבירות אפילו בהיותו בין כתלי מעון לבני נוער בו שהה, אינו נמנה בגדר מקרים אלו. גילו של הנאשם הוא אכן שיקול מהשיקולים הנבחנים על ידי בית המשפט בבואו לבחון אפשרות לשחרור לחלופת מעצר, אולם בנסיבות המקרה שלפנינו לא ניתן להגשים את תכלית המעצר ולהפיג את מסוכנותו הרבה של העורר על ידי שחרורו לחלופת מעצר במרכז לגמילה מסמים.

           אשר על כן, הערר נדחה.

           ניתנה היום, ד' באדר א' תשס"ה (13.2.2005).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: